פסק-דין בתיק ע"פ 5317/03

השופט ס' ג'ובראן:

פתח דבר

           בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים: הנשיא י' אברמוביץ', סגן הנשיא ח' גלפז, נ' ממן), הרשיע את המערער בת.פ 1025/02 בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק), וגזר עליו עונש של מאסר עולם.

כתב האישום

           כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס לו עבירה של רציחת חברתו לחיים, שולה עמר (להלן: המנוחה), בדקירות סכין.

           על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 8.1.02, בשעות הערב, יצאה המנוחה מביתה. המערער התקשר לביתה מספר פעמים, אך לא זכה למענה. המערער חשד במנוחה כי היא מסתובבת בחברת גברים אחרים, חשדות שהעלה בפניה מספר ימים לפני הרצח. המערער ארב למנוחה בחשאי, בתוך מכונית, בחניית ביתה. בחצות הלילה, חזרה המנוחה במונית לביתה. המערער הגיח מן המכונית בה ישב, ניגש לנהג המונית וחקר אותו לעניין מקום איסופה של המנוחה. מיד לאחר מכן, התקרב המערער למנוחה, ובין השניים התפתח ויכוח קולני. המנוחה ביקשה מהמערער להפסיק את הויכוח, והחלה מתקדמת לעבר ביתה.

           בדרך אל הבית, תפס המערער את המנוחה בשערות ראשה, גרר אותה על האדמה, איים עליה ודחף אותה מעבר למעקה הגשר המוביל לבית כך שחצי גופה היה תלוי באוויר, בגובה של כ-20 מטר מעל האדמה. המנוחה הצליחה להשתחרר מן המערער, הגיעה לפתח ביתה וצעקה לבתה נטלי שתפתח עבורה את הדלת. משפתחה נטלי את הדלת נכנסו המנוחה והמערער לבית.

           המנוחה הבהירה למערער כי בכוונתה להגיש נגדו תלונה במשטרה למחרת בבוקר. המערער ניסה להניא אותה מכוונתה זו, אך המנוחה עמדה על דעתה. היא ביקשה ממנו לעזוב את הבית ו"לצאת מחייה", בעוד המערער התחנן בפניה לקבלו בחזרה בטענותיו כי הוא אוהב אותה ואינו יכול בלעדיה.

           מכתב האישום עולה, כי בשלב הזה המנוחה החלה ללכת לכיוון חדר השינה, ואילו המערער ניגש במהירות למטבח, נטל משם סכין, רדף אחרי המנוחה במסדרון הבית והחל לדקור אותה, שוב ושוב, בבטנה ובחזה, תוך שהוא צועק "את ביקשת את זה". הבת נטלי, כמו גם אחיה הקטן, היתה עדה למתרחש, קפצה על המערער בנסיון למנוע פגיעה נוספת במנוחה, אולם המערער הדף אותה מעליו והיא נפלה לרצפה. המנוחה בשארית כוחותיה, ניסתה להגן על עצמה בידיה ורגליה ואף הצליחה לבעוט במערער ולהפיל את הסכין ארצה, אך המערער נטל את הסכין והמשיך לדקור את המנוחה אשר שכבה שותתת דם. מיד לאחר מכך, חתך המערער את פרקי ידיו, דילג מעל לגופה של המנוחה ונשכב על רצפת חדר השינה.

           כתוצאה מהדקירות הנ"ל, נגרמו למנוחה חתכים ופצעי דקירה רבים בפלג גופה העליון, אשר גרמו לנזקים חמורים לוותין, לריאות ולטחול. נטלי ניסתה לטפל במנוחה, אך לשווא.  כתוצאה מנזקים אלו, נגרם מותה.

           בתגובתו לכתב האישום,  הודה המשיב כי דקר את המנוחה, ולא חלק על ממצאי חוות הדעת הפתולוגית.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

           הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי נסמכת על מספר מקורות, העיקרי שבהם הוא עדותה של נטלי, אשר נכחה בבית בשעת הרצח והיתה עדה לכל אשר התרחש. בית-המשפט המחוזי קבע כי עדותה של נטלי היתה עשויה מעור אחד, סדורה והומוגנית, בעוד שעדותו של המערער לעניין מעשה הרצח עצמו ולדקות שקדמו לו, וגם למערכת היחסים בינו לבין המנוחה בכלל ולפרידה האחרונה בפרט, היתה מבולבלת, מלאת סתירות ובלתי מתקבלת על הדעת, וכי גרסתו של המערער היתה בלתי אחידה ולוקה בסתירות. עוד נקבע, כי המערער לא הצליח להסביר כיצד ולמה הסתיים המפגש לאחר חצות במעשה נורא.

           בית-המשפט המחוזי קבע כי עדותו של המערער היתה מלאת סתירות הן לעניין מעשה הרצח והרגעים שקדמו לאירוע זה, והן לעניין היחסים בינו לבין המנוחה בכלל, והפרידה האחרונה בפרט. לגישתו של בית-המשפט המחוזי, הסתירות בנושאים שוליים לכאורה, מספקים את המניע במידה שהוא דרוש לשם הפרכת טענות ההגנה שהמערער העלה. בית-המשפט המחוזי התרשם כי סיפור דקירותיו הקטלניות של המערער, אין להם מניע מתקבל על הדעת, ואין הסבר להתנהגותו של המערער מלבד אובססיה וקנאה שבעטיין ביקש לרצוח את המנוחה בכוונה תחילה במובן הפשוט של הביטוי. עוד נקבע כי, חרף הכחשותיו של המערער, מכתב הכיבושין ששלח המערער למנוחה שבוע עובר לרצח, מעידים על כך שהמערער לא יכול היה להסתגל לעובדה כי חברתו לחיים דורשת ממנו לעזוב את הבית, ועוד יותר מזה ביקש להענישה או לנקום בה על רצונה להתנתק מהאובססיה שפיתח כלפיה, ועל מה שנראה לו כהתרועעות עם גברים אחרים.

הערעור

באת-כוח המערער פרשה בפנינו ערעור ארוך ורחב, בגדריו היא חוזרת על כל פרשת ההגנה שנטענה בבית-המשפט המחוזי. המערער לא חסך מעצמו לערער כמעט על כל קביעותיו של בית-המשפט המחוזי. חלק לא מבוטל מהערעור נסוב על קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי. 

                   בגדריו של הערעור, טוען המערער כי טעה בית-המשפט המחוזי שעה שהרשיעו בעבירה של רצח, ובגינה הטיל עליו עונש של מאסר עולם. המערער טען כי המנוחה קנטרה אותו בסמוך למעשה הדקירות, ועל-כן אין להרשיעו בעבירה של רצח, אלא בעבירה של הריגה בלבד. בנוסף, הוא טען, השימוש בסמים בתכוף לאירוע הדקירות גרם להעצמת רגשותיו, לאור הקנטור שהופנה כנגדו. עוד לטענתו, יש לראות בניסיון ההתאבדות ראיה לכך כי שיקול דעתו היה לקוי. לחילופין, טען המערער כי התנהגותו נכנסת תחת כנפי סעיף 300א' לחוק העונשין, בדבר האחריות המופחתת, וזאת לאור המצב הנפשי הקשה בו היה נתון.

           הלכה היא כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט של הערכאה הראשונה אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן אלא במקרים חריגים. (ראה ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774532; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233). בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך כי מדובר במקרה חריג שכזה ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הראשונה (ראו ע"פ 7022/03 יניב דוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 232, 233) ככל שהם מתייחסים למהימנות העדים, והמוצגים שהונחו לפניה.